RelatioNet YA YE 27 BE GE

מי מאתנו לא יזכור את זו הנערה התמירה, השחרחורת, אשר כולה שחורים – בלבושה ובגופה. המתבלטת מבין כל חבריה וחברותיה הייתה, אחרת מכולם. ואמנם, לאחר זמן נודע לנו, כי גם ארץ מוצאה אחרת הייתה מזו של השאר. כסמל לאומה הדוויה הייתה קווצת שערות שיבה מזדקרת מבין שחור שערותיה. כמה זעזעה אותנו קווצת שערות זו, כמה מחשבות נוגות וניחושים עוררה... והיא כולה, ללא שמץ של מליצה, שבורה בגופה ורצוצה ברוחה. והילוכה – כמו חלק מגופה העליון עומד להתמוטט. בראותנו אותה מחשבה אחת כרסמה בלבנו: מי יודע אשר עבר על נערה זו? מי יוכל לדובב שפתיים קמוצות –כאב אלו, להעלות בת צחוק עליהן? מי יצליח לחדור לחובו של לב כואב זה, לעורר בו תקוה ותוחלת, רגשי אנוש ורגשי לאום ומעמד? בידי מי יעלה להשכיח מנפש נערה-אישה זו את אשר עבר עליה ואת אשר עוללו לה רשעי אדם?
קשים ואטיים היו חבלי הסתגלותה של יהודית לחיים החדשים בכפרנו. הן גם בחברה, שהייתה צריכה להיות חברתה, הייתה כנטע זר, ורק לאחר זמן ממושך מצאה לה חברה-אחות. לשאר בני חברה זרה הייתה, וכזו נשארה. אף כי מוכשרת הייתה, וביחס לאחרים משכילה ואינטליגנטית, הייתה לה העברית בימים הראשונים כמבצר שאין לכבשו. היד הרגילה בכתיבה משמאל לימין לא נשמעה לכתיבה מימין לשמאל; ומי יודע. עלה בלבך הרהור של חשד, אולי גם הרצון חסר?.. כי גם המעט שנדרש ממנה בעבודה היה למעלה מכוחותיה ויכולתה.
כאן המקום לציין שלעליה זו היה יחס מיוחד בכפרנו. היינו מוכנים לימים ושבועות של טיפול בהם, מבלי לתבוע מהם עזרה בעבודה. ואם כי רובם ככולם הסתגלו מהר לעבודה והיו לנו לעזר רב, יהודית העמידה את נכונותנו במבחן. גופה הענוג ועורה הרגיש סבלו רבות, עד אשר השלימו עם אוירה ואקלימה של ארץ ישראל. חדשים רבים נתייסר עורה הרך במדווים ובמכאובים אשר "נתברכה" בהם בארצנו, ואשר יכונו בשפתנו הדלה בשם אחד: "פצעים". החורף הביא ארוכה למכאוביה, וזמן רב עבר עד אשר נתחסנה, - אכן, התחסנה בגוף ונפש. קומתה התיישרה והזדקפה, קווצת שערות השיבה נעלמה והייתה כלא הייתה, והיא גבהה ויפתה, ואף משובת ילדות הופיעה לעתים כגמול לילדותה שאבדה.
התקדמותה בשפה הייתה לנו לפלא. חיבוריה העבריים הפתיעו את מדריכיה. הבעתה, עם כשרון התיאור באירוניה דקה מן הדקה היו אופייניים לדרך כתיבתה. כיצד אירע פלא זה? יד מי הפעילה מטה קסמים זה, אשר במגעו נתרפאה הנפש הכאובה ובאה ארוכה גם לגוף? אין זאת, אלא שכפרנו הוא שחולל את הנס. הכפר הרענן והער בהתפתחותו הבלתי פוסקת, בחייו הטבעיים, הבריאים והישרים, הבית בחמימותו ובפשטותו, הרצון הטוב, אשר נבע מאת הכול, ממדריך וחבר, ילד וזקן, איש ואישה – עשו את שלהם.



מקץ השנתיים, עם תום מועד הכשרתה בכפרנו, הסתכלנו בפניה היפים של יהודית, שהובלטו ביתר שאת בתלבושתה, והרהרנו: "הזאת נעמי?" שבו נעוריה, ויהודית העלמה שהגיעה לכפרנו לפני שנתיים יוצאת נערה צעירה רכה בשנים...
ניתנה האמת להיאמר: לא שלמה הייתה שמחתנו, מהולה הייתה ספקות וחששות. היה קנה מידה אחד להצלחת המפעל, שניצב תמיד נגד עינינו, המדריכים: הליכה לכפר, הגשמת הצו הלאומי והאנושי על ידי חניכינו. זה היה המבחן והאות, כי אכן עמלנו לא היה לשווא. חששנו מאוד, כי יהודית וחברותיה הבוגרות לא תעמודנה במבחן ודרכן תוליכן העירה. ומה הופתענו, כמה שמחנו (וכפולה הייתה שמחתנו לאור החששות הקודמים), בהגיע לאוזנינו הבשורה כי יהודית הצטרפה ל"ארגון וינגייט", עלתה לרמות נפתלי וגם חבר בחיים יש לה, אשר קשרה גורלה בגורלו.
"זכינו לקצת נחת", אמר לי שלומי, שביתו היה לה בית-אב בכפרנו; כבת הייתה למשפחה, ונפשה קשורה בנפש כולם, מגדול ועד קטן. כל בני הבית שמחו בשמחתה ולקחו חלק בה. היא מוסיפה לפקדם בכל דרך, אם בביקור ואם במכתב:
"אני עובדת בכל מיני עבודות, במשתלת האורנים על יד המעיין, ביער, בעידור וגם בשירותים. השדות יפים ומחר מתחילים לקצור את החציר. גם גן הירק התפתח יפה, ויש לנו למטבח כבר הרבה ירקות משלנו." היאמן כי יסופר? האם יהודית היא הכותבת? אכן, זהו תוכן מכתביה.
ופתע בה היום המר והנמהר, חברה בחיים נופל לעיניה. חשך עולמה בעדה, פג ונגוז האושר. חזרה הזוועה, אשר נדמה כי נקברה והפכה לנחלת העבר; ניעורו זיכרונות מרים על שכול, על מות הורים ויתמות. מי האיש אשר יעיז לחדור ולהציץ לחדרי ליבה, לחללו על ידי ניחושים והשערות, על אשר עבר על נערה-אישה זו במשך אותם הימים, משעת נפול חברה בחיים עד השעה בה שמה קץ לחייה היא?
שלושה ימים התהלך אדם, גופו חי אך לבו מת. שלושה ימים עם מסווה-חיים על נפש מתה. שלושת ימי בדידות וייאוש, עד גמול ההחלטה, עד בחרה בדרך המוות, עד הירדם לנצח יהודית מרמות נפתלי אשר בגליל...

אליהו


יהודית, ראשונה בנופלים במלחמת השחרור היית במשפחתנו. הדבר היה חדש עבורנו, והכאב היה נוקב: הנה, הייתה נערה יפה, נערה אשר אהבה כל כך את החיים, ואילו החיים כה המרו לה. היא אהבה להיות לבושה יפה, אהבה להיות צעירה ומלאת חן. לכאורה הרי אלה מאוויים רגילים של כל נערה. אבל מי שהכיר מקרוב את יהודית ידע, שאהבה זו היא זכר לחינוך משפחה יהודית מוינה, משפחה אשר חוץ מרכוש וחיצוניות לא היה בה כלום.
יהודית באה אלינו, והיא נערה חולה. מחלה זו השאירה בה סימנים בולטים, ורק הזמן המרפא, האוכל הסדיר והעבודה, הם אשר ריפאו במקצת את פצעי הנפש והגוף. לילות אימים היו לילותיה הראשונים בארץ. את חרדתה זו לחייה הטילה יהודית גם בנו.
מאבק קשה ניהלנו איתה בדרך חייה, ביחסה לעבודה. לא האמנו שמלחמתנו איתה תועיל. אך מי שראה אותה ביום נישואיה לא ישכח תמונה זאת לעולם. הנה לפתע האיר גם לה המזל פנים. וכל אותו זוהר של תקווה, של אושר, האיר לפתע את פניה היפים שנעשו יפים שבעתיים. היא רצתה לשתף את כולנו באושר זה, כי רב היה מלמלא נפש אחת בלבד.
אך אושרה זה לא האריך ימים. החלה תקופת המצור ברמות נפתלי ומכתביה של יהודית נעשו לנו ללחם חוק. בהם מסרה את החרדה שליוותה אותה. אותה יהודית, שבימים הראשונים המשק והנעשה בו כל כך לא עניינו אותה, ידעה עתה לשאול על כל פרט, ולו יהיה הפרט הקטן ביותר, מהנעשה במשק, בבית ובכפר. כל כך שמחנו, כל כך רצינו לעזור לה. כתבנו לה הרבה והיא ענתה. יהודית הזרה הפכה להיות קרובה וחביבה. ולפתע הגיעה הידיעה: יהודית ויעקב אינם... ושוב עלינו להספיד קרובים ויקרים שאינם; ושוב מילים, מילים... על כן נאמר רק: יהי זכרם ברוך!

הדסה




אגרות


כפר יהושע, 14.1.45
שלום רב לך, הדסה.
תסלחי ל שלא כתבתי לך כל הזמן, אבל היה לי קשה מאוד לכתוב מכתב בעברית. גם עכשיו אני חושבת שתהיינה לי הרבה שגיאות.
אני בריאה, הולכת לבית הספר ויודעת כבר לדבר קצת עברית... לכפר יהושע בא עכשיו נוער חדש, שמונה עשר בחורים ונערה אחת. עם תפוחי האדמה כבר גמרנו. אצלנו גשמים כבדים, ולא יכולים לצאת לשדה...

כפר יהושע, 28.12.46
שלום רב לך, יצחק.
רואה אני לפי מכתבך שדי טוב לכם שם, שהתקדמתם בלימודים, כך שכפר יהושע יתעשר בוודאי בכמה מדריכים לפחות... בכלל, חסרת לכמה פעולות, ביניהן גם בקרב הנוער העולה והנוער המקומי. אנחנו אמנם, איננו מתגעגעים אליכם כל כך, אבל בבית אומרים שכבר זמן שתחזור הביתה...
הערב יש לנו מסיבה; נקווה שיהיה יפה. גם לנוער העובד אנו נכנסים בקרוב. לא אכתוב לך הרבה, כי גם אתה תחזור בקרוב, ואז אספר לך את הכל. זה יותר נח וגם יותר זול (כי זמני יקר)... חדשות אין. כל בית עומד על מקומו, כל רפת על מקומה; אפילו ערימת הזבל שבנינו כל כך יפה...

רמות נפתלי, 6.2.47
הפליא אותה ש-ה. עזבה את הבית. אמנם ידעתי שפעם זה יהיה, אבל לא תיארתי לי כל כך מהר היא תוציא את מחשבתה לפועל. לו הייתי יודעת כי ברצונה להצטרף לאיזה ארגון התיישבותי הייתי מושכת אותה אלינו ; אני חושבת כי הייתה מרגישה את עצמה טוב מאוד כאן... אם אפשר. שלחו הנה את צפרירה. היא תמצא כאן עניין רב. יש לנו הרבה כלבים בני חודש ושפנים קטנטנים, עז וגדי. כך, שהיא תבלה את זמנה טוב מאוד... יעקב עובד רוב הזמן ביער, בעידור. גם אני כבר יצאתי כמה פעמים. זה די קשה לעדור שמונה שעות, לכן החליטו שהבחורות תעבודנה רק שש שעות. אמנם, רוב הזמן אני עובדת במטבח, וזה חבל בימים יפים.

רמות נפתלי, 25.3.47
רב שלום לך הדסה!
את מכתבך קיבלתי בשמחה רבה, כי זמן לא מעט עבר מבלי לדעת היכן את נמצאת, איך את מרגישה שם. שמחתי כי היה לך העוז לעשות את הצעד הזה, כי ידעתי עד כמה נלחמת עם עצמך.
קיבלתי גם דרישת שלום ממך, שפגשו אותך לנסוע למנחמיה, ומזה גם התברר לי כי החלטת להישאר שם.
ביום שישי שעבר הייתה החתונה של י. היו הרבה אורחים מ"כדורי" ומכפר יהושע... היה שמח מאוד, יום יפה ואני חושבת כי כולם באו על סיפוקם. אצלנו אין חדשות. השדות יפים, ומחר מתחילים לקצור את החציר. גם גן הירק התפתח יפה, ויש לנו למטבח כבר הרבה ירקות שלנו. ביסוד המעלה יש לנו שטח הגון של תפוחי אדמה, ירק לפרות ומשתלה לעצי פרי. אני עובדת בכל מיני עבודות, במשתלת האורנים על יד המעיין, ביער, בעידור, וגם בשירותים. כאשר י. הייתה בכפר יהושע אמרו לה יצחק וברוך כי ברצונם לבוא לבקר. לכן חיכיתי לאורחים. גם חשבתי כי ש. וא. יבואו, אבל כנראה שבכפר יהושע אין זמן לנסיעות כאלה. אני רציתי לבוא בסוף פסח, אבל היות וזמן הקציר התקרב נתנו חופש רק לאנשים מספר. יתכן שאבוא בשבועות, כי עלי לעשות גם כמה קניות, ואז גם אבקר אצלכם.
דרישת שלום לך מיעקב. הוא רצה לכתוב זאת בידיו הוא, אבל נירדם בינתיים, כי הוא השבוע שומר וישן ביום. מה כותבים מהבית? יש כבר חדשות אצל צ.? שמעתי שרבקה כבר הולכת. מה שלום צפרירה? ומה נשמע במשק?
שלום רב – עני לי במהירה.
יהודית